גישור כמקצוע פרופסיונלי – מבט לעתיד.

גישור כמקצוע פרופסיונלי – מבט לעתיד.

פרופ' אפי יער

ראש התוכנית ליישוב סכסוכים וגישור ע"ש אוונס, אוניברסיטת תל אביב , בהרצאה שנשא באוניברסיטת בר אילן, במסגרת כנס בנושא : " הסדרת מערכות יישוב סכסוכים בישראל, ינואר -2012.

גישור כמקצוע פרופסיונלי – מבט לעתיד 

בשוק העבודה בחברה המודרנית קיימים אלפי משלחי-יד (להלן: מקצועות), אם כי התהליכים בשוק זה הם מאוד דינמיים, כאשר לצד מקצועות עתיקים, הקיימים אלפי ומאות שנים, יש מקצועות שהיו קיימים שנים רבות והלכו לעולמם, ויש כאלו  שנוצרו רק לפני שנים ספורות. בגלל מספרם הרב בחברה המודרנית (כ 15,000), נהוג לסווג את המקצועות לקבוצות על פי מידת הדמיון בעולמות התוכן שלהם מבחינת סוגי הפעולות, ברמות הכללה שונות. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המופקדת על סיווג זה, משתמשת בשלוש דרגות של פירוט, כפי שנהוג במרבית המדינות: הסיווג החד ספרתי (למשל, פרופסיונליים, מנהלים, וכך הלאה), הדו ספרתי, והתלת ספרתי. הסיווג האחרון הוא המפורט והשמיש ביותר, הן לצרכי מחקר והן לצרכי קביעת מדיניות במגוון רחב של  נושאים בעלי חשיבות ברמה הלאומית, ונכללים בו כ 500 מקצועות. ההבדל ב

ין שלושת הסיווגים הוא, כאמור, ברמת הפירוט. לדוגמא, בסיווג התלת-ספרתי רופאים ומהנדסים נכללים יחד בקטגוריה של מקצועות פרופסיונליים, בדו-ספרתי הם מצוינים בנפרד, ואילו בסיווג התלת-ספרתי יש הבחנה בין סוגי רופאים (מנתח, קרדיולוג, רופא משפחה) ומהנדסים (בניין, מכונות, חשמל).

חשוב להדגיש כי בכל הסיווגים, המקצועות הפרופסיונליים (professions), הנכללים בסיווגי הלמ"ס בקטגוריות של משלחי יד אקדמיים ובעלי מקצועות חופשיים וטכניים מופיעים בראש הרשימה. זאת, משום שלמרות שכל אחד מהסיווגים הוא נומינלי, היינו הוא נעשה  לפי תחומי העיסוק של המקצוע, המחקר האמפירי מראה באופן עקבי כי הפרופסיות נהנות בד"כ מסטטוס סוציו-כלכלי גבוה יותר מאשר שאר המקצועות בחברה, אם כי ישנם הבדלי סטטוס בין פרופסיות שונות לבין עצמם, כמו גם בין הסטטוס של אותן פרופסיות במדינות שונות. לדוגמא, במחקר שערכתי בזמנו על הסטטוס הסוציו-כלכלי של המקצועות במספר מדינות, נמצא שבברית המועצות לשעבר, הסטטוס של רופאים היה יחסית נמוך יותר מהסטטוס שלהם במדינות המערב. היו לכך כנראה כמה סיבות הקשורות זו בזו, ובעיקר שכר נמוך, יחסית, ושיעור גבוה של נשים  במקצועות הרפואה. כהערה כללית, מן הראוי לציין כי מסיבות שונות שלא כאן המקום לפרטן, במרבית החברות האנושיות בנות זמננו קיים מתאם שלילי בין אחוז הנשים במקצוע לבין הסטטוס הסוציו-כלכלי שלו.

עם זאת, במחקרים שעוסקים בשאלה מה קובע את סולם הסטטוס הסוציו-כלכלי של מקצועות בחברה המודרנית נמצא שקיימים שני גורמים שהשפעתם היא החשובה ביותר: רמות ההשכלה של המועסקים במקצוע וההכנסה שלהם. שני גורמים אלה ביחד מסבירים כ 80% מההבדלים בסולם זה. על פי התיאוריה הפונקציונלית, ההשכלה מייצגת את סך התשומות (input)  שנדרשות למקצוע, שעה שההכנסה מבטאת את התגמולים החומריים הניתנים עבור אותה השקעה. התיאוריה הפונקציונלית טוענת, בנוסף, שהמקצועות בעלי הסטטוס הגבוה יותר הם גם יותר חשובים מבחינת הפונקציות שהם ממלאים עבור החברה, אם כי החשיבות של פונקציות אלה  יכולה להשתנות. לדוגמא, במחקרים שנעשו בארץ נמצא כי במהלך השנים חלה ירידה בסטטוס החברתי של עיסוקים חקלאיים וכי לאחר מלחמת יום הכיפורים ירד המעמד של קציני צבא, אם כי ייתכן שהירידה הייתה זמנית. כך או כך,  מתוך המחקר הסוציולוגי עולה גם שבאופן כללי הפרופסיות מתוגמלות יותר ממרבית המקצועות לא רק מבחינה 'אקסטרינסית' (הכנסה, יוקרה, והשפעה), אלא גם מבחינה אינטרינסית, היינו היכולת להגשמה ולמימוש עצמי,  אוטונומיה, וסיפוק מהפעילות  במסגרת המקצוע.

עובדה מעניינת נוספת היא שסולמות הסטטוס המקצועי דומים ביותר בחברות בנות זמננו, ובמרביתן, אם לא בכולן, הפרופסיות ניצבות בראש הסולם, אם כי כאמור ישנם הבדלי סטטוס בין הפרופסיות לבין עצמם. מסיבות אלה ניתן להבין מדוע קיימת שאיפה אוניברסאלית של בעלי מקצועות שונים לפרופסונליזציה של מקצועותיהם, וניתן להניח  שקהילת המגשרים אינה יוצאת מכלל זה. דא עקא, הגישור הוא עיסוק שמעמדו בישראל, כמו גם במקומות אחרים בעולם, נמצא בשלבים התחלתיים של התגבשותו כמקצוע, וצפויה לו עוד דרך ארוכה ורבת מכשולים בניסיון להיות מוכר כמקצוע העומד בפני עצמו, שלא לדבר על מעמדו כפרופסיה.

על רקע זה, השאלה המתבקשת היא מה נדרש מעיסוק כלשהו, על מנת שיוכר כפרופסיה, ומהם המאפיינים הייחודיים של המקצועות המוכרים כפרופסיונאליים. לצורך הדיון בסוגיה זו, מן הראוי להבהיר תחילה את משמעות המושג "פרופסיה". למרות שקיימים אי-אלו הבדלים בהדגשים, בקרב קהילת החוקרים יש הסכמה רחבה למדי על המשמעות של המושג. על פי מגלי לרסן[1], אחד החוקרים הבולטים בתחום,

The professions represent "a special type of occupation, possessing corporate solidarity, prolonged specialized training in a body of abstract knowledge…a vocational sub-culture which comprises implicit codes of behavior, generates an esprit de corps among members of the same profession, and ensures them certain occupational advantages and monopolistic privileges to perform certain types of work, professional literature, legislation, etc.".

חוקרים אחרים, דוגמת Juan Brown[2], מדגישים מאפיינים נוספים של הפרופסיות, ובכלל זה, תהליך הכשרה שאינו רק ארוך אלא גם ממוסד, הצורך ברישוי, אוטונומיה בעבודה, פיקוח מצד עמיתים, התאגדות ואחווה מקצועית, קוד אתי, ורמה גבוהה של סטנדרטים מקצועיים ואינטלקטואלים. על רקע כל זאת, הפרופסיות נהנות ממעמד מיוחד בחברה המקנה להן כוח ויוקרה, וכדברי לרסן (לעיל, עמ' 20), הן מייצגות "קבוצת אליטה אקסקלוסיבית" שלחבריה יש מחויבות ונאמנות לאלה שהם משרתים ולקהילה כולה.

בין הקבוצה האקסקלוסיבית של הפרופסיות לבין שאר המקצועות בחברה קיימת קבוצת ביניים הכוללת מקצועות שנהוג להגדיר אותם כ "כפרופסיות למחצה" (Semi-Professions). המדובר בדרך כלל במקצועות שממלאים רק חלק מהתנאים הנדרשים להיכלל במסגרת הפרופסיות. דיון שיטתי על סוג זה של מקצועות הופיע לראשונה בשנות ה- 60 של המאה שעברה בספרו של אמיתי עציוני[3]. בשנת 1976 הופיע דו"ח של ה- American Association of Colleges for Teacher Education (AACTE)[4] אשר התייחס ל 10 תנאים שה- Semi-Professions  אינם ממלאים במלואם על מנת להיות מוכרים כפרופסיות, ובכלל זה: התפתחות בלתי מספקת של גוף הידע התיאורטי ושל הבסיס המחקרי שעל פיו ניתן לקבוע את הכישורים הנדרשים לפרקטיקה של המקצוע, תקופת הכשרה קצרה יותר, סטאטוס מקצועי נמוך יותר, יותר פיקוח אדמיניסטרטיבי ופחות אוטונומיה בתהליך של קבלת החלטות מקצועיות, העדר הכרה חברתית רחבה בכך שסוג השרות הניתן של ידי המקצוע ורמת המומחיות הנדרשת לביצועו מצדיקים את האוטונומיה המוענקת לפרופסיות, העדר הזכות ל- privileged communication עם הלקוח, נטייה להזדהות יותר עם הגוף המעסיק מאשר עם הפרופסיה, ושיעור גבוה ביותר של נשים (שוב..).

מהן ההשלכות של דיון זה על מקומו של הגישור בחברה הישראלית? כהערה מקדימה, ברצוני להדגיש כי אני משתמש במונח "מגשר" ככינוי המתייחס לכל סוגי העיסוקים המוקדשים  ליישוב סכסוכים ובניית הסכמות מחוץ לכותלי בית המשפט, לרבות צדק מאחה, הליכי בוררות וכיו"ב).  ברוח זו, ועל רקע הנאמר לעיל, עתידו של הגישור כמקצוע מבוקש העומד בפני עצמו, תלוי, לעניות דעתי, במידת הצלחתו להתפתח כפרופסיה, או לפחות כ- semi-profession, בדומה לעיסוקים אחרים שנאבקו במשך תקופה ארוכה על הסדרת מעמדם הפרופסיונלי, דוגמת פסיכולוגיה קלינית ועבודה סוציאלית. בהקשר זה מן הראוי לציין כי על פי 'הסיווג האחיד של מקצועות ומשלחי יד" של הלמ"ס, לא קיים כלל מקצוע בשם "מגשר". כיוון שסיווג זה בוצע לאחרונה רק ב 1994, ייתכן שלו הסיווג היה נעשה כיום הגישור היה זוכה להכרה כזאת. מכל מקום, אני מניח שקהילת המגשרים בישראל שואפת ברובה הגדול שהגישור יוכר לא רק כמקצוע אלא כפרופסיה, הן למען הצרכים של חבריה כפרטים, והן למען תרומתו לכלל החברה. למותר הוא להוסיף כי קידום הגישור ומעמדו הוא צורך חיוני לנוכח המציאות העגומה השוררת במערכת של בתי המשפט ככל שמדובר בעומס הרב המוטל עליה ועינויי הדין הנגרמים בעטיו.

אבקש לסיים בארבע הערות קצרות  אותן אני מעלה לצורך דיון וחומר למחשבה:

  1. מהדיון דלעיל על המשמעות של מושג הפרופסיה ומאפייניה, במיוחד הצורך ביצירת גוף ידע עיוני והקניית הכשרה מעשית המבוססת על ידע זה, עולה כי "הבית" הטבעי לקידום הגישור כתחום מחקר וכפרופסיה הוא האוניברסיטה, שכן ידע וכלים מסוג זה נוצרים ומוקנים בד"כ באוניברסיטאות ומוסדות מחקר אקדמאים. עם זאת, הגישור הוא אחד מאותם התחומים שלא ניתן לבסס אותם אך ורק על סמך הידע שנוצר בעולם האקדמי ויש שיש צורך חיוני הכרח להסתייע בידע ובניסיון שנוצר באינטראקציה בין הגופים האקדמיים ובין הגופים העוסקים בנושא הזה בשטח.
  2. תהליך הגישור מושפע מגורמים שונים – תרבותיים, פסיכולוגיים, משפטיים, פוליטיים וכלכליים – ולכן הוא במהותו בעל אופי אינטרדיסצפלינארי. עם זאת, חשוב שלמגשר תהיה הכשרה בסיסית בדיסציפלינה אחת, לפחות, ברמה של תואר ראשון. משום כך, את הידע האינטרדיסציפלינרי והתובנה כיצד לעשות אינטגרציה בין הגורמים דלעיל, רצוי לרכוש בשלב של לימודים מתקדמים, בין אם לתואר שני או לתואר שלישי. במהלך לימודים אלה יכולים התלמידים לרכוש גם הכשרה מעשית, בשיתוף עם גופים מקצועיים הפועלים בתחום הגישור.
  3. קידום מעמדו של הגישור תלוי במידה רבה במידת שיתוף הפעולה והמאמצים של העוסקים בתחום, הן באקדמיה והן מחוצה לה. כדוגמא רלבנטית לענייננו ניתן להביא את המאבקים שניהל בזמנו פרופ' לואי גוטמן, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שהיה בשנות ה 70 יו"ר האגודה הישראלית לפסיכולוגיה, עד שהצליח בסופו של דבר לשכנע את הגופים הרלבנטיים להעביר בכנסת את 'חוק הפסיכולוגיה'. משמעות החוק, לפיה אדם רשאי להציג עצמו כפסיכולוג קליני אך ורק אם קיבל את ההרשאה מהגופים המוסמכים להעניק לפסיכולוגים הקליניים את ההכרה בסטטוס הפרופסיונלי שיש להם, על כל המשתמע מכך.
  4. כיצד והאם ניתן לגשר בין הגישות הרווחות בתחום הגישור? יש להודות כי התשובה לשאלה זו אינה פשוטה כיוון שכרוכים בה הבדלי גישות בסיסיים על מהות הגישור ותפקידו בחברה, כמו גם הבדלי אינטרסים מקצועיים. על פי המודל של רסקין, האוריינטציה הגישורית מושפעת במידה רבה מתפישת תפקיד המגשר, הנובעת מהדיסציפלינה ממנה מגיע המגשר, כמו גם מנושא הגישור. כך, לדוגמא, כאשר מדובר בסכסוכים כלכליים, ממוקדים ו"צרים", התפקיד העיקרי של המגשר הוא "מעריך" (evaluator), ולכך עשויים להתאים מגשרים שהרקע הדיסציפלינארי שלהם הוא משפטים או ראיית חשבון. לעומת זאת, בנושאים "רחבים" יותר, כגון משפחה או קהילה, רצוי שהמגשר יהיה בעל אוריינטציה "טיפולית", ויאמץ אסטרטגיות שמכוונות לקוטב של מגשר "מאפשר" (facilitator), המעודד ומסייע לצדדים להתבונן בהיבטים הבינאישיים של הסכסוך, לצד הגורמים הקונקרטיים שיצרו אותו. ההבחנה האנליטית של רסקין אמנם חשובה, אך בה בעת כולנו מודעים לכך שסכסוך הנראה על פניו כנסוב על פלוגתא כלכלית, עשוי להסתיר בתוכו יסודות של סכסוך רחב בעל אופי אישי או בין-אישי, שחשיבותו לצדדים לעתים רבה יותר מהמחלוקת הכלכלית הגלויה הקיימת ביניהם. כך או כך, דוגמא זו ממחישה היטב מדוע ליבת הגישור נעוצה באופי האינטרדיסציפלינארי שלו, ומדוע יש צורך בריבוי מחקרים עיוניים ויישומיים, ובכלל זה ימי עיון דוגמת זה שנערך היום, כדי לקדם את מעמדו של הגישור כפרופסיה הנשענת על בסיס אקדמי איתן, לצד הכשרה מעשית הולמת, והדרכה ופקוח המגובים בסטנדרטים מקצועיים ומעוגנים בתקנות ובחוק. יש לקוות כי קהילת המגשרים תמצא את הדרך ל"בניית הסכמות" בסוגיה זו, כמו גם בשאלות אחרות העולות בעקבות הדברים שהועלו ביום עיון זה.

 

 

 

 

[1] Magali Sarfatti Larson, the Rise of Professionalism: a Sociological Analysis, Berkeley, California: University of California Press, 1978.

 

[2] Brown, Joanne. The Definition of a Profession: the Authority of Metaphor in the History of Intelligence Testing, 1890-193. Princeton, NJ: Princeton University Press, 1992.

[3] Etzioni Amitai. The Semi-Professions and Their Organization: teachers, nurses, social workers. New York: The Free Press, 1969.

4 Howsam, R.B et al. Educating a Profession: Report of the Bicentennial Commission on Education for the Profession of Teaching of the American Association of Colleges for Teacher Education, 1976.