מקיטוב לשילוב: פישור וגישור כדרך לחיים בחברה רב תרבותית

מאת: דר' דוד סילורה 

 

גישות שונות ל'מזרח' בתקופת היישוב

בראיון עיתונאי לרגל השקת הכרך השלישי, מתוך שמונה שמתעתדים להוציא האקדמיה הישראלית למדעים ומוסד ביאליק, על 'תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה', נשאל פרופ' משה ליסק, חתן פרס ישראל לסוציולוגיה, על מקורה של העוינות בין הגושים הפוליטיים ביישוב (ידיעות אחרונות, 4 במרץ 1994).

פרופ' ליסק הסביר כי בין הגושים היה נטוש ויכוח מתמשך, שהתחיל בתקופת העלייה השנייה, בדבר דמותה של החברה הישראלית שקמה וצומחת. עיקרו: האם היא תהיה קהילה שתחיה לצד הערבים, או – יהודים במקום ערבים, חיסול עדתי, נישול, חברה אחת על גבי השנייה? בתקופה העותומנית, היה רצון לשאוב מהחברה הערבית סממנים שונים: לבוש, לחן מזרחי, דפוסי התנהגות, רכיבה על סוסים, פשטות החיים. כך, למשל, עשו אנשי 'השומר'.

אבל, לדעתו של פרופ' ליסק, יש כאן טעות אופטית, כי דווקא אלה שהתקרבו, כביכול, לחברה הערבית היו 'הביטחוניסטים' שביטאו גישה כוחנית ומיליטנטית יותר. בעלי גישה זו סירבו להתבטל רוחנית ופוליטית בפני הערבים, אבל אימצו חלק מהסגנון שלהם והשתעשעו בכל מיני צדדים חיצוניים של התרבות המזרחית. לדבריו, לא היה כאן ניסיון אמיתי לקבל את תרבות המזרח.

כל זה השתנה בתקופת המנדט הבריטי, שהייתה תקופת בנייה מואצת של היישוב היהודי בארץ ישראל. עתה, בניגוד לתקופה העותומנית, האסטרטגיה הפוליטית של מנהיגי היישוב הייתה מבוססת על חוסר אמון וניכור חברתי ותרבותי מהחברה הערבית. לפי פרופ' ליסק, המדיניות שהובילה מפא"י ההיסטורית (שנציגיה עמדו בשנות השלושים בראש 'הסוכנות היהודית', כעין 'ממשלה בדרך') שאפה ליצירת אוטונומיה של היישוב היהודי, אי-תלות בכוח העבודה הערבי, והתנתקות מהאוכלוסייה הערבית בתחום הפוליטי והרוחני.

בחברה היהודית שחיה בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי הייתה דומיננטיות בולטת של המגזר הציוני, שרוב המשתייכים אליו הגיעו מארצות מזרח אירופה. החברה החרדית לא נטלה בדרך כלל חלק בחיים המדיניים של היישוב. היו גם מגזרים נוספים שחשו 'נרדפים' או שוליים: למשל, הקומוניסטים, שנתפסו כעוינים לאינטרסים הציוניים.

גם רוב יהודי המזרח לא חשו כחלק אינטגרלי של החברה היישובית ולא ניתַן להם להשפיע באופן פעיל על מהלך התפתחותה.

החברה בישראל

מאז קום המדינה מגמות דומות ניכרו גם בשנותיה הראשונות של המדינה. אולם בשנים אלה חלו שינויים דמוגרפיים עצומים בישראל המתחדשת. ההטרוגניות של גלי העלייה עתידה לטבוע את חותמה בשנים מאוחרות יותר.

ישראל הפכה לחברה רב תרבותית, ומאז שנות השבעים מתרחבת ההכרה במציאות זו וניתנת לה יותר ויותר לגיטימציה. אולם הגיוון התרבותי אינו רק מקור לעושר והתעלות; הוא גם מקור של מה שנראה לא-אחת כשסע קשה ואף מאיים, עקב קיומם של דילמות לגבי תוכני הזהות הקולקטיווית שמציעות כל אחת מן הקבוצות לאומיות, הדתיות והאתנו-תרבותיות.

ישראל היא גם חברת מהגרים, שעקב העלייה הגדולה אליה התחזקה בה החלוקה בין הקבוצות האתנו-תרבותיות ואף החלוקה על פי מידת הדבקות בדת בקו הרצף דתיים-חילוניים. השאלה בחברה רב תרבותית היא: האם אפשר להדגיש את כל התכנים שנושאות איתן הקבוצות השונות – במידה שווה, או שיהיו תכנים שיודגשו יותר מאחרים? אלו קבוצות ישפיעו יותר מאחרות על קביעת תוכני הזהות הקולקטיווית ולאלו קבוצות יתאפשר רק חופש להמשיך ולהחזיק במרכיבים מסוימים של זהותן? והיש גורמים המסייעים להקהיית עוקצן של דילמות אלה?

חברה בדילמות

השאלה המרכזית העומדת על הפרק, שבה התלבטו, כאמור, עוד בתקופת היישוב והממשיכה להעסיקנו גם כיום: מה תהיה דמותה של החברה הישראלית הרב תרבותית, והאם יש בכוחו של חינוך מבוגרים לגשר על השסעים? אין ספק שהחברה הישראלית כיום היא חברה שבה מתקיים תהליך מתמשך ומתמיד של מפגשים של תרבויות, קבוצות ויחידים מרקעים שונים והנושאים איתם אינטרסים שונים. מפגשים אלו מלווים, לעיתים, בתחושות של חוסר אמון, חשדנות, ניכור וניתוק חברתי. תחושות אלו מתעצמות, לעיתים, עד כדי התנהגות אלימה – מילולית ופיזית.

אנו עדים לעמדות המביעות חוסר סובלנות של קבוצה אחת כלפי האחרת. עמדות אלו רוויות לא-אחת בסטראוטיפים ובדעות קדומות. אם לא תיעשה פעולה מידית, בעיקר בתחום חינוך הנוער ואף בחינוך מבוגרים, יעמיקו ההבדלים בין קבוצות האוכלוסייה וייווצר מצב של קונפליקט וקיטוב חברתי.

ביטויי הקוטביות החברתית בתקשורת בסוף שבוע אחד די אם נעיין לצורך זה בציטוטים נבחרים מתוך שני עיתונים שהופיעו בסוף שבוע אחד.

במעריב מיום 11/8/00 מובא ראיון עם הרב יצחק כדורי, המנמק את בחירתו במשה קצב לנשיאות מדינת ישראל. במאמר מצוטט נכדו של הרב, יוסי כדורי, האומר: 'אי אפשר להתעלם מהשבטים בנימוק של כור-היתוך, כשבעצם מתכוונים לכור שיתוק… יש תרבות שמנשקים בה יד אשה, ויש תרבות שמנשקים בה יד של רב. למה לנשק יד של אשה זה נאור ויד של רב זה חשוך? מי קבע ככה? מועצת חכמי כור ההיתוך?'

בראיון שנתן הרב עובדיה יוסף לאדם ברוך (מעריב 11/8/00), כדי לתקן את אי ההבנה שנבעה מדבריו בעניין בגלגול-נשמות בהֶקשר שואת יהודי-אירופה, אומר הרב יוסף: 'הציבור שלי הבין טוב את כוונתי. להם ולי השפה והדברים ברורים. זה העולם שלנו. "הזוהר" הקדוש, שער הגלגולים'. בניגוד לרוב הציבור שסבר כי בדבריו על גלגול נשמות פוגע הרב יוסף בזיכרון השואה, טוען הרב שבדבריו לא הייתה כל פגיעה, להיפך: 'השוויתי את קדושי השואה לעשרת הרוגי מלכות. אני מצטער מכל הלב אם מישהו לא הבין ונפגע'.

באותו גיליון של מעריב, במוסף 'סופשבוע', הופיע מאמר מאת ליסה פרץ ואורי סלע על מפגש בין חילוניים תל-אביביים עם בני גילם חובשי כיפות בהתנחלות גבעת הדגן. בין היתר מתבטא יאיר – אחד המרואיינים הדתיים: 'אני אידאולוג וקשה לי לראות את העולם בלי חילוניים. אם היה כפתור, כמו שא"ב יהושע הציע פעם, אז יכול להיות שהייתי לוחץ כדי שיהיה עולם בלי חילוניים, אבל באיזה מקום אני מבין שצומחת לנו מהחילוניים הרבה מאוד תועלת…'

מרואיין אחר, אליעזר, אומר: ' אם אני לוקח את החילוניות רק למה שאסור, אז באמת שאני לא מוצא בה משהו, אבל – אם אני לוקח את החילוניות למה שמותר, אז אני חלק מזה. אני צרכן כפייתי של כל זה: טלוויזיה, רדיו, גל"צ'. עיתון הארץ מתייחס בדבר המערכת שלו באותו יום (11/8/00) ל'מלחמה זעירה בחברון', תוך התייחסות לשסע אחר בחברה הישראלית. מצוטט כאן הרמטכ"ל שאול מופז שבמפגש עם חיילי הצנחנים הזהיר כי: 'החיכוכים כאן יכולים להבעיר את כל יהודה ושומרון'. והפרשנות של דבר המערכת: 'חברון מעולם לא הייתה אזור מחיה רגוע, והמושג דו-קיום בין יהודים וערבים זכה כאן לפירוש מעוות, שניזון משנאה ותיעוב הדדיים.

חיכוכים אלימים היו לדבר שבשגרה מאז הקמתה של קריית ארבע וביתר שאת, כאשר החליטו ממשלות ישראל להיכנע לעובדות שקבעו המתנחלים ולאשר את ההתיישבות במרכז העיר חברון'.

עדה אושפיז, במאמר על חברון שהתפרסם באותו יום בהארץ, מספרת על הקסבה, המשמשת גם יסוד לשם מאמרה – 'מסדרון ארוך של שנאה'. השנאה באה לביטוי ב- 'קללות והטרדות מיניות שהיו לחלק מהאווירה היום-יומית בחברון, ששנים של חיכוך יהודי-ערבי פוררו אותה מבפנים'… הארץ מתייחס לשערוריית הרב יוסף גם במדור 'הטלוויזיה של השבוע' מאותו יום, תחת הכותרת 'בן פורת יוסף'. הכותב מגיע למסקנה, ש'שיח של חרשים' מתנהל בישראל.

לגיטימציה לרב תרבותיות – כיצד?

ישנן חברות הומוגניות יותר והומוגניות פחות, וישנן חברות שהן הטרוגניות באופן בולט. בחברות מהסוג הראשון, ההומוגניות, קיים היסוד הדרוש ליצירת קשר של שיתוף, סולידריות, הדדיות, תלות הדדית והשתייכות.

לא כן בחברות מהסוג השני, ההטרוגניות, בהן קיים פוטנציאל דיסאינטגרטיווי בולט. הכוונה לחברות שבהן קיימות קבוצות שונות ומובחנות – דתיות, אתניות, שבטיות, גזעיות ו/או חברות מהגרים ו/או חברות שבהן הדת הולכת ומאבדת מכוחה כמדריך כוללני לחיים ובהן קיים מעבר ממערכת ערכים דתית-מסורתית למערכת ערכים רציונלית ודמוקרטית.

בישראל, עם הקמתה, סברו שתרבות אחידה תגרום ליצירת 'הישראלי האידאלי' ונקבעה מדיניות של 'כור היתוך' ו'מיזוג גלויות'. אולם ההבדלים התרבותיים הגדולים ששררו בחברה הישראלית ההטרוגנית, ובעיקר הפרשנות שנתנו מפעילי המדיניות לתורת כור ההיתוך, ולפיה ריחוק מהתרבות הדומיננטית (המערבית) פירושו פחות יוקרה ופחות הזדמנויות להשתלבות ממשית – גרמו לכישלון המדיניות. המדיניות האחרת שאומצה, הפלורליזם, במשמעות של הזכות השווה להיות שונה, הולכת ותופסת את מקומה, מאז סוף שנות ה60-, מבססת את הלגיטימציה לרב תרבותית בחברה הישראלית.

הרציונל ברור: בחברה הומוגנית אפשר להביא את מידת השיתוף במרכיבי הזהות הקולקטיווית של האוכלוסייה למרב, ואילו בחברה רב תרבותית פלורליסטית אפשר להביא את מידת השיתוף במרכיבי הזהות הקולקטיווית של האוכלוסייה למינימום ההכרחי לקיומה של החברה. הוכח כי ניסיונות לכפות תרבות אחידה – נכשלו (כגון: ניסיונות להכריח יהודים להמיר את דתם, הבולגריזציה של התורכים בבולגריה, הרומניזציה של ההונגרים בטרנסילווניה).

לעומת זאת, את הדוגמה הקלסית לרב תרבותיות נתנה ארצות הברית, שקבעה מינימום של דרישות כדי שאדם יוכל להיחשב אמריקאי (ידיעת השפה האנגלית הבסיסית, ידיעת החוקה ונוהלי הבחירות), תוך כבוד וכיבוד הדדיים לכל השאר.

גישור ופישור בישראל

בטרם השבעתו כנשיא השמיני של מדינת ישראל, הצהיר משה קצב פעמים אחדות כי שאיפתו לאחד את העם ולגשר בין השסעים בחברה. לדבריו, אנו חברה של מתח, יריבויות, הקצנות, קוטביות וכוחנות. הנשיא הבטיח להיות מופת ומודל לכללי התנהגות בישראל, להיות מעל לכל מחלוקת, לנהוג בכבוד הדדי, בסבלנות ובסובלנות כלפי הכול, בראייה ממלכתית.

מבלי שים לב, דיבר הנשיא על מקצוע חדש ומוביל בישראל – גישור ופישור. הגישור הוא הליך לפתרון סכסוכים המונחה על ידי אדם ניטרלי שאין בידו להכריע בסכסוך, אלא לסייע לצדדים לגשר על המחלוקות ביניהם באמצעות ניהול משא ומתן רצוני וחופשי.

המגשר הוא אדם אובייקטיווי וניטרלי שעבר קורס הכשרה בגישור והוא בעל ניסיון מצטבר ביישוב סכסוכים. תפקידו לסייע בידי הצדדים המסוכסכים להגיע לפתרון המחלוקת שביניהם על ידי הבאת הצדדים להסכמה, על ידי בירור הנושאים שבמחלוקת, זיהוי האינטרסים המשותפים לשני הצדדים בסכסוך, מיקוד המחלוקות וניתוחן, ובעיקר הוא מסייע להגיע לפתרונות והסכמות שיש בהם משום רווח לשני הצדדים, היכולים להמשיך במערכת יחסים כאילו לא היה סכסוך.

נשיא בית המשפט העליון, הפרופ' אהרן ברק, רואה בגישור גם תרבות חיים המדגישה את הדו-שיח ולא את הלעומתיוּת. וזה, אולי, מה שמאפשר מתן לגיטימציה לרב תרבותיות בחברה הישראלית. כי רק דו-שיח יוכל להתגבר על תהליכים של ניכור, קיטוב ואלימות שהחלו להתפתח בחברה הישראלית ולאיים על אחדותה ושלמותה. הגישור קובע כי בבסיס העמדות וההתנהגויות של בני-אדם, כיחידים או כקולקטיב, קיימים תהליכים לא-מודעים הנובעים מצרכים ומרגשות. כמו-כן ידוע כי כל חברה פועלת כמערכת שלמה, המכילה בתוכה, בהכרח, גם קבוצות וגם כוחות המנוגדים זה לזה.

על כן, כדי להבטיח את שלמותה ואת התפתחותה של החברה הישראלית, המאופיינת בקונפליקטים בין-קבוצתיים רבים, יש להכיר קבוצות אלה ואף, אם אפשר – לקיים דיאלוג דינמי ומתמיד ביניהן. לשם כך יש ליצור מנגנונים לדיאלוג והידברות, בין אם בסדנאות למידה והתנסות בדיאלוג ובין אם בעזרת המערכות לחינוך מבוגרים, וכן על ידי לימוד של תהליכים קבוצתיים ובין-קבוצתיים בעת התרחשותם ואף קיום כנסים רבי-משתתפים עם מנהיגויות מגוונות של ארגונים, תנועות אידאולוגיות ואנשי רוח, הן בישראל והן בעולם, לשם הפריה ולימוד הדדיים.

התהליכים המתרחשים בתחום הגישור בישראל מעידים על התפתחות התחום בכיוון של התמקצעות. חשוב, על כן, שהמגשר ושוחר הגישור יקבל את הרב-תרבותיות והרב-גוניות כעניין מובן מאליו, יקבל כבסיס לעבודתו את זכותו של כל יחיד וזכותה של כל קבוצה לשוֹני, בלא ליצור שום מִדרג (היררכיה) בין 'נאור' למאמין בשדים ורוחות. השסעים בחברה הישראלית עומדים בראש סדר היום הלאומי.

גישור בין-תרבותי, בין-קהילתי ובין-דתי הוא התשובה לאתגר הרב תרבותיות בחברה הישראלית. כי גישור משמעו – קבלת הזולת וקבלת השונה על בסיס של כבוד-הדדי וניסיון ליישוב אי-הבנות וסכסוכים הנובעים מהשוני, בדרך של משא ומתן, בדרכי שלום. שלום שלום – ויש שלום!


  • המאמר פורסם בשנתון "גדיש"-שנתון לחינוך מבוגרים כרך ז', נובמבר 2001, בהוצאת משרד החינוך בעריכת ד"ר פאול קירמאייר ועידו בסוק. ד"ר דויד סילוורה הוא מומחה לגישור ויישוב סכסוכים בהסכמה. מחבר הספר צומת מזרח-מערב (זמורה ביתן, 1989). 

 

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם