סולחה בכרם

מאת: ד"ר דוד סילורה, פורסם באתר The Marker.com, יולי 02 

 

התיאוריה של הגישור מניחה, שהקונפליקט הוא סכסוך הצובר דינמיקה ומתפתח לשני כיוונים מנוגדים: מחד – העצמתו, ומאידך – דיכויו. עוצמת הסכסוך תלויה במשתנים שונים: משך הזמן בו נמשך המתח בין המסוכסכים, המאפיינים והתפיסות של כל צד לסכסוך, משקעים של סכסוכים מהעבר וגם מידת הכוח שבידי הצדדים.

חוצה ישראל כגורם סכסוך

ההחלטה לסלול את כביש חוצה ישראל והידיעה, כי שטחים רבים במסלול הכביש יופקעו, עוררה ויכוח ציבורי מתמשך, הן בדבר נחיצותו של הכביש והן בדבר ההצדקה שבהפקעות. גם המחיר שישולם כתמורה להפקעה עומד בוויכוח ציבורי ופרלמנטרי.

במציאות, נוצרו קבוצות חברתיות בעלות אינטרסים מנוגדים, חלקן תומך ומצדיק את סלילת הכביש – אך מבקש פיצוי גבוה תמורת השטחים שיופקעו, וחלקן מתנגד שאדמותיו יופקעו, ללא קשר לתמורה הפיצויית שיקבל. אלה גם אלה כותבים, מפגינים, מנהלים מו"מ, ונזקקים לשירותיו הטובים של בית המשפט. שלא כבארצות אחרות, החברה הישראלית שומרת על מידה סבירה של התנצחות עם השלטונות.

כנראה, שברור לרובם שאין כאן יחסי כוחות שווים: השלטונות תמיד יהיו חזקים יותר, אם ההצדקה לכביש חוצה ישראל היא גם בטחונית וגם כלכלית (כי חלקים רבים ממנו יהיו כבישי אגרה).

מקסיקו כמשל

במקסיקו דווח על הפגנות אלימות בגלל הפקעת קרקע לבניית שדה תעופה. על פי הידיעה, 12 בני ערובה נחטפו ע"י איכרים בעיר סן סלוודור אנטקו, כדי למנוע בניית שדה תעופה חדש. האיכרים מאיימים לפוצץ משאיות נושאות בלוני גז, וכל בקשתם – שהמדינה לא תבנה את שדה התעופה על אדמותיהם.

סיפור הכרם

סיפור הכרם הוא סכסוך שנתגלע כתוצאה מחוסר האונים במאבק על כביש חוצה ישראל.

כבר בתנ"ך ידועים סיפורי כרם: "כרם היה לידידי בכרם בן שמן… ויסקלהו ויעבדהו… ויקוו לעשות ענבים, ויעש באושים…". וכעת לגרסה המודרנית, כפי שעולה מכתב התביעה וכתב ההגנה במשפט שלא התקיים, כי שני הצדדים המסוכסכים הסכימו להפנות את סכסוכם לגישור, שם הוא הסתיים.

ישראלה (שם בדוי) ירשה מאביה כרם ששטחו כ-31 דונם. במותו, הכרם לא היה מעובד, למרות שנמצא באזור מתאים לגידולי ענבים. כאשת עסקים, חיפשה ומצאה חקלאי מומחה, חבר איגוד המגדלים, הידוע במומחיותו (נכנה אותו בשם ישראל).

ההסכם היה כך: ישראלה מוסרת את הקרקע לאחריותו של ישראל, למשך 15 שנה. ישראל יעבד את הקרקע כדי שתניב ענבים. כל ההוצאות יחולקו שווה בשווה וכך גם כל ההכנסות, כולל ההשקעה הראשונית בצנרת, גדר וסוכת שמירה. ההסכם – שתוקפו כאמור 15 שנה – נחתם בין הצדדים אצל עורך דין בשנת 1998 והצדדים הרגישו כי עשו עסקה מוצלחת.

ישראלה, שאינה מבינה בחקלאות, תרויח אם יהיה יבול, וישראל ירוויח גם כן, משטח אדמה גדול שלעולם לא היה יכול להשיג מהכנסותיו עד כה בחקלאות. ואכן, בפועל, הם עשו עסקה מוצלחת.

הכרם הניב ענבים למכביר, נוצרה רשת לקוחות לענביהם, וגם רווחים נאים לישראלה ולישראל. באחת ההזדמנויות בה התחשבנו השניים, אמרה ישראלה: אם הכרם לא היה מניב, הייתי פונה ומבקשת שינוי ייעודו ואף מבקשת רישיון לתחנת דלק. השיב ישראל: אם נגיע למצב שבו הכרם לא יענה על ציפיותינו, אני מוכן להשקיע מחצית כל ההוצאות, כדי להפוך את הכרם לתחנת דלק או משהו רווחי יותר. כרגע, אין צורך בכך.

קלקול מערכת היחסים

האופוריה בה חיו ישראלה וישראל הגיעה אל קיצה, כאשר חברת חוצה ישראל הודיעה לבעלת הקרקע על הפקעתה. ישראלה הוזמנה לנהל מו"מ על פיצויים ו/או קבלת קרקע חלופית. כל ההשקעה בכרם הולכת ויורדת לטמיון.

ישראל פנה וביקש מחצית כל הפיצויים שתקבל ישראלה עבור הכרם, עד לגמר 15 שנות החוזה. ישראלה טענה בתוקף, כי הבעלות על הקרקע היא שלה, והשותפות היא רק על היבולים. ישראל טען, שאילו ידע כי יעבד את הכרם רק 4-5 שנים, לא היה נכנס לעסקה, כי כל הרווחים יוצאים בהפסד ההשקעה הראשונית. ישראלה הזכירה, כי חשבה להקים תחנת דלק או מבנה רווחי אחר, במידה שהכרם לא יניב, וכי היא לא הגיבה להצעתו להשתתף במחצית ההשקעה, ולכן, הוא אינו יכל להשתתף במחצית מכספי הפיצויים. לבסוף, אמר ישראל, הבה נשמור על יחסים חבריים. הגידי לי כמה או מה את מקבלת מכביש חוצה ישראל, ונגיע לעמק השווה.

ישראלה השיבה, כי מה שהיא מקבלת זה רק מעניינה, ולא מעניינו. היא אינה מעוניינת לשתף אותו בכל מה שקשור לכרם וחוצה ישראל, וכי "אין לו זכות מוסרית" לדבר כפי שהוא מדבר.

כאמור, ישראל תבע את ישראלה בבית המשפט על הסכום שהיה משתלם לו על פי חישוביו אילו היה ממשיך לעבוד בכרם 15 שנה.

השופט מפנה לגישור

השופט מצא שהתיק מתאים לגישור, והפנה את הצדדים ועורכי דינם למגשר מורשה מטעם הנהלת בתי המשפט, ששכר טרחתו היה 350 שקל בתוספת מע"מ מכל צד לכל שעה. הצדדים הסכימו, הואיל וביקשו לסיים את המחלוקת מהר ככל האפשר ולא להיגרר ימים או שנים במסדרונות בתי המשפט.

לצדדים הוסבר כי הגישור צופה פני העתיד, ואילו המשפט צופה פני העבר. הגישור נותן אוטונומיה לצדדים להגיע להסכמה ביניהם, ואילו במשפט, השופט מכריע. ואכן, לאחר דיונים שנמשכו כשלוש וחצי שעות, הגיעו הצדדים ועורכי דינם לכלל הסכמה, לפיו תפצה ישראלה את ישראל בסכום כספי עליו הוסכם, וזאת, כדי להמשיך ולשמור על יחסים טובים ותקינים ומבלי להודות זה בטענותיו של זה, לשם חיסול כל המחלוקת.

ישראל הסכים, שאין זה מעניינו לדעת על המו"מ המתנהל עם חוצה ישראל, אך הביע רצונו לדעת התוצאות "רק בגלל סקרנות". ישראלה לא הבטיחה דבר, אבל אמרה: "ביום מן הימים, אולי"…

מהו הגישור?

הגישור הולך ותופס מקום של כבוד כדרך חלופית למשפט או בוררות. נשיא בית המשפט אהרון ברק, רואה בו "תרבות חיים", בעיקר של דו שיח ולא של לעומתיות. לדעתו, זוהי השקפת עולם, שביטויה באופן בו אנו מתייחסים איש לרעהו ומיישבים סכסוכים.

גם בחברה הערבית קיימת ה"סולחה" ויש אף "סולחאים" העושים במלאכה. החוק נוקט לשון יבשה יותר: בתקנות בתי המשפט (גישור) התשנ"ג-1993, מוגדר הגישור כ"הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה על יישוב הסכסוך, בין היתר על ידי בירור הנושאים שבמחלוקת, גילוי מידע הדרוש בקשר לסכסוך והצעת אפשרות לפתרונו".

המגשר, על פי אותו חוק, הוא "מי שתפקידו לסייע בידי בעלי הדין, להגיע להסדר גישור מתוך משא ומתן חופשי, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו".

והסדר גישור – ההסכם אליו הגיעו ישראלה וישראל – הוא על פי התקנות: "הסכם בין בעלי הדין על יישוב סכסוך שביניהם, שהושג בסיומו של הליך גישור".

לאחרונה אמר פרופ' ברק, במפגש עם חברי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין: "אנחנו מצויים בתחילת הדרך בנושא הגישור. אני לא מרוצה ממספר המקרים שמוציאה מערכת בתי המשפט למגשרים. אני חושב שהמספרים האלה צריכים להיות רבים יותר. אני חושב שהיום, נושא זה הפך להיות חלק בלתי נפרד מהניהול שלנו".

ועוד הוסיף: "החשיבות של מהפכת הגישור היא בכך, שבמקום כוחניות – בא שיח של הסכמה. זה חשוב מאוד לתרבות שלנו, או חוסר התרבות. אנחנו נרבה את ההסכמה בינינו ואת ניסיון ההידברות בינינו על חשבון הלחימה".

 

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם