פסיקות של טריבונלים בארץ בנושאי גישור

פסיקות של טריבונלים בארץ בנושאי גישור

מאת: עו"ד גיורא אלוני, מגשר -12/12/17

 בית הדין הרבני האזורי נתניה:- מגשר המעיד על הסכם שערך אינו נאמן עלינו.  

כך, כלשון כותרת המאמר, פסקו שלושה רבנים, שישבו לפסוק בביה"ד הרבני האזורי בנתניה בתיק 288503/9 פלוני נ. פלונית (23.11.2017).

בעובדות המקרה התובע והנתבעת התגרשו עוד בשנת 2008. לבני הזוג שני ילדים, כאשר לקטנה שבהם מלאו שמונה עשרה לפני מזה יותר משנתיים. בהסכם הגירושין שנערך בין הצדדים באמצעות מגשר, נקבע כי הבעל ישלם מזונות לשני ילדיו בסך 1500 ₪ לחודש עד הגיעם לגיל 18 וכן כי האישה תשלם את המשכנתא ותישאר להתגורר בדירת הצדדים עד שיימלאו לילדים 18.

משבגרה הבת הקטינה, דרש התובע, הבעל לשעבר, את פירוק השיתוף בדירה, הרשומה ע"ש הצדדים, לפי הסכם הגירושין (כבר חלפו שנתיים מהמועד שהוסכם). מאידך, הנתבעת מבקשת לקבוע כי הדירה היא בבעלותה בלבד.

במסגרת הדיון, העיד האדם שרשם את הסכם הגירושין עבור הצדדים , המגשר, שלדבריו, הוא אינו יודע דבר מעבר למה שנאמר לו במפורש. לטענתו, הוא רק כתב מילים שאמרו לו הצדדים בלי להתערב ומבלי להבינם על בורים.

לטענת הבעל, ההסכם בין הצדדים הוא ברור וחד משמעי ונכתב בו שחור על גבי לבן, שהילדים יישארו עם אמם בבית עד גיל שמונה עשרה בלבד, ומה שעמד בבסיס ההסכם היא העובדה, שהבית נקנה ע"י שניהם בסיוע המשכנתא וכי עפ"י ההסכם האישה היא שתמשיך בתשלום המשכנתא משם ואילך בהתחשב בכך שמדובר בסכום נמוך של 260 ₪ בחודש.

בית הדין בקבלו את תביעתו של הבעל פוסק לענייננו:

" לפי התצהיר של העד, נראה לכאורה כי הוא זה אשר היה מגשר ועורך ההסכם, ואולם, העד סתר את דבריו והעיד, שהוא לא היה מגשר ואף לא הבין ולא ידע את כוונותיהם בבירור וכל תפקידו היה לכתוב דבריהם כהסכם ומשכך אין לו שם של מגשר כלל.

"גם אם מר [ט' ב'] היה מגשר בין הצדדים להביאם להסכם פשרה, אין זה קשור לדין פשרנים הנזכר כאשר צדדים מקבלים עליהם פשרן להכריע בטענותיהם לפי אומד דעתו ומשום כך הוא זוכר את הכרעתו כל זמן שהם עמו. שכן פשרנים שתפקידם להכריע ולפסוק לאחר שמיעת הטענות ולאחר שיקול הדעת, יש להם סיבה ומחויבות מעצם תפקידם לפשר ולפסוק, לזכור את הכרעתם ופסק דינם שכן הם מדקדקים בו והוא יצא מתחת ידיהם כהכרעה ופסיקה, משא"כ ((מה שאין כן) ייעוץ וגישור לשם הגעה להסכמות ופשרות מרצון הצדדים ללא קשר לקבלת המגשר כמכריע וכפוסק, לא מוטלת עליו האחריות ויתכן ואינו נאמן על ההסכמות אף אם הצדדים לפניו".

ונדגיש שוב – ביה"ד קובע, כי באשר לעניינים שנוגעים לנושאים התלויים באומדן, ניתן לקבל את דעת הפשרן רק כאשר הוא מעיד על מה הייתה פסיקתו, אם יש ספק בכך, כל זמן שהצדדים עוד לפניו. אולם במקרה דנן, גם אם העד פעל כפשרן בין הצדדים לעניין הסכם הגירושין, והעיד לפי אומד דעתו ושיקול דעתו, עדיין ומבלי להטיל דופי בעדותו, בשום מקרה הוא איננו נאמן, שכן כל נאמנותו של פשרן היא רק כל זמן שהצדדים לפניו, בעת שנערכה הפשרנות. במקרה דנן חלפו עשר שנים מאותו מעמד.

ואולם, בכל הנוגע למקרה שלפניהם פוסקים הרבנים, ש"גם אם העד היה מגשר בין הצדדים להביאם להסכם פשרה, אין זה קשור לדין פשרנים. שכן פשרנים שתפקידם להכריע ולפסוק לאחר שמיעת הטענות ולאחר שיקול הדעת, יש להם סיבה ומחויבות מעצם תפקידם לפשר ולפסוק, לזכור את הכרעתם ופסק דינם שכן הם מדקדקים בו והוא יצא מתחת ידיהם כהכרעה ופסיקה, מה שאין כן ייעוץ וגישור לשם הגעה להסכמות ופשרות מרצון הצדדים ללא קשר לקבלת המגשר כמכריע וכפוסק, לא מוטלת עליו האחריות ויתכן ואינו נאמן על ההסכמות אף אם הצדדים לפניו.

דיין אמנם "שייך לעניין, אך לא מגשר המנסה לשכנע שני צדדים להגיע להסכמות ולפשרות. ומשום שאין עליו מידי דשייכא ולא מוטלת עליו איזה אחריות השייכת אליו".

כלומר, מאחר והמגשר אינו אלא מעין מייעץ, ואינו נושא בעול האחריות להכריע בסכסוך, אזי המסקנה המתבקשת היא שאף עדותו באשר להסכם הגישור, שהושג באמצעותו, איננה אמינה כלל ואין ביה"ד יכול לסמוך עליה.

ובלשון הדיינים:

"נאמנותו של דיין יסודה בכך שכיון שהאמינו לדיין להכריע את הדין לפי אומד דעתו, אזי אומדנה ברורה היא כי נתנו לו במינויו גם נאמנות להעיד על הכרעתו כל זמן שהם לפניו.

נראה, כי נאמנות הדיין היא מן התורה ולא תקנת רבנן גרידא כפי שכתב הר"ן. וכעין דין נאמנות "שליש" שכיון שהשלישו בידו או אז האמינוהו להעיד על שלישותו.

לעניין הנידון שלפנינו, נראה כי גם לשיטה זו אין נאמנות למגשר אשר לא ניתן לו הכח להכריע ולפסוק, אזי גם לא ניתנה לו באומדנה הנאמנות להעיד על הגישור בין הצדדים".

ואולי, ניתן להכשיר את עדות המגשר באותו אופן שניתן להכשיר במקרים מסוימים, על פי תקנת הקדמונים, פסולי עדות ? ושמא "היה מקום לכאורה להכשיר עדות של מגשר הגם שהוא עד אחד בלבד, אך להלן יתבאר שאין הדבר כן".

"ובכן, גם זה בלתי אפשרי, שכן "לפי האמור, בנידון דידן, שמדובר במגשר שישב עם הצדדים, נראה שאין לדון להאמינו מטעם תקנת הקדמונים, שכן יש לצדד שפגישה של מגשר עם הצדדים אינה בגדר אקראי בעלמא אלא זהו מעמד שדורש יישוב הדעת ותשומת לב מרובה ולכן אינו בכלל התקנה להאמין לפסולי עדות".

יוצא איפוא, שלפי הגיונם הצרוף של הרבנים, מצד אחד עדותו של המגשר באשר להסכם שערך אינה אמינה, משום שבשונה משופט/דיין לא מוטלת עליו כל אחריות לפסוק לאחר שמיעת הטענות ולאחר שיקול הדעת, ועל כן יש להם (הדיינים) סיבה ומחויבות מעצם תפקידם לפשר ולפסוק, לזכור את הכרעתם ופסק דינם, שכן הם מדקדקים בו והוא יצא מתחת ידיהם כהכרעה ופסיקה, מה שאין כן ייעוץ וגישור לשם הגעה להסכמות ופשרות מרצון הצדדים ללא קשר לקבלת המגשר כמכריע וכפוסק, לא מוטלת עליו (המגשר) האחריות ויתכן ואינו נאמן על ההסכמות אף אם הצדדים לפניו.

מאידך ניתן אולי להכשיר את עדותו של המגשר כפי שמכשירים את עדותו של פסול דין?

ובלשון הרבנים:

"תקנת הקדמונים נתקנה בדבר אקראי בלבד

אמנם לעניין זה יש לציין שתקנת הקדמונים להכשיר פסולי עדות, כשרותם היא רק בדבר שהוא אקראי בעלמא, ולא בדבר השכיח.

לפי האמור, בנידון דידן שמדובר במגשר שישב עם הצדדים, נראה שאין לדון להאמינו מטעם תקנת הקדמונים, שכן יש לצדד שפגישה של מגשר עם הצדדים אינה בגדר אקראי בעלמא אלא זהו מעמד שדורש יישוב הדעת ותשומת לב מרובה ולכן אינו בכלל התקנה להאמין לפסולי עדות".

דהיינו, מהצד השני לא ניתן גם להכשיר את עדותו של המגשר כפי שמכשירים את עדותו של פסול דין, שכן הישיבה שלו עם הצדדים איננה ישיבת אקראי בעלמא, אלא מעמד שדורש יישוב הדעת ותשומת לב מרובה ולכן אינו בכלל התקנה להאמין לפסולי עדות.

נראה שהסתירה הפנימית בדרך החשיבה של הרבנים המכובדים אינה מטרידה אותם כלל. לא ניתן לקבל את עדותו של המגשר, היות ולא מוטלת עליו אחריות להכריע בסכסוך, אלא רק לייעץ ולפיכך הוא אינו נאמן על ההסכמות שהושגו בין הצדדים. מאידך אין לקבל את עדותו של המגשר כפי שמקבלים את עדותו של פסול דין, משום שישיבת המגשר עם הצדדים איננו ישיבת אקראי בעלמא, אל זה מעמד שדורש יישוב הדעת ותשומת לב מרובה. וכך לכל לאורך כל פסק דינם ממשיכים הרבנים המכובדים ללהג ולהיתלות בכל מיני הלכות מפי מקורות ארכאיים וחכמי תורה למיניהם, במטרה לצייר את העיגולים סביב החץ שתקעו.

ומכל מקום, לפחות לפי פסק דין זה, אין לגישור ולמגשרים דריסת רגל או מעמד במסגרת שיטת המשפט המקובעת בדברי חכמיהם, על פיה פועלים בתי הדין הרבניים בארץ.

  1. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו פוסק – גישור אינו דוחה צו לגילוי מסמכים.

הבקשה שנדונה בפני כב' השופט שמואל טננבוים, סגן נשיא ביה"ד האזורי לעבודה בתל אביב – יפו, בתיק סע"ש 48379-09-12 גרובר נ' עפרה צמחי מים בע"מ ויעל בן צבי כהן, היתה למחוק את כתב ההגנה של הנתבעות בשל הפרת צו שיפוטי לעיון במסמכים.

במסגרת בקשה זו טענה התובעת, כי לאחר שביה"ד נתן צו המחייב את הנתבעות לגלות בתצהיר את המסמכים הרלבנטיים, שנמצאים בידיה, היא, התובעת, ביקשה להגיע ולעיין במסמכים. הנתבעות מצדן הציעו שיצלמו את המסמכים שבידיהן ויעבירו אותם לתובעת, אלא שבפועל וחרף התחייבות זו, החלו הנתבעות "למשוך זמן" בתירוצים שונים, תוך שהן נמנעות מלהעביר את העתקי המסמכים הללו לידיה.

התובעת מציינת עוד, כי במסגרת הליך הגישור המתנהל במקביל בין הצדדים הוסכם, כי תוך מסירת המסמכים שנתבקשו על ידי המגשר, סוכם, שהנתבעות ימסרו גם העתקים המסמכים הללו לתובעת. בין לבין הנתבעות אף הודו, שיש ברשותן גם העתקים של המסמכים שנזכרו בבקש לגילוי המסמכים.

לטענת התובעת, עד היום ולמרות התחייבויותיהן החוזרות ונשנות, וחרף ההזדמנויות הרבות שניתנו להן, לא קיימו הנתבעות את צו העיון במסמכים, תוך הפגנת זלזול מוחלט בצו העיון. לפיכך אין מנוס ממחיקת כתב ההגנה של הנתבעות.

בתגובתן טענו הנתבעות, כי לא היה מקום להגשת הבקשה והסעד המתבקש בצידה וזאת לאור ההסכמות והודעת הצדדים לבית הדין בדבר הליך גישור המתנהל לשביעות רצון הצדדים. די היה בהמצאת כל המסמכים הנ"ל במסגרת הליך הגישור, כדי למלא אחר בקשת גילוי המסמכים שהוגשה בתיק דנן, ולפיכך לא סברו כי יש צורך בהמצאת מסמכים נוספים.

עוד לטענתן, שלפי ההסכמות שבין הצדדים, היה על הצדדים להודיע לבית הדין על התקדמות הליך הגישור. ורק במקרה שהגישור לא יצלח, כי אז יגישו הנתבעות תגובה לבקשת העיון במסמכים, אלא

שנכון למועד הגשת התגובה הליך הגישור שריר וקיים ולכן תמוהה בקשת התובעת.

בפסק דינו קובע השופט המלומד, שלפי תקנה 46 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי – דין) התשנ"ב – 1991, ביה"ד או הרשם רשאים, לבקשת בעל דין, לתת צו לגילוי או עיון במסמכים, אם הוא סבור שיש בכך כדי ליעל את הדיון וכדי לחסוך בהוצאות.

כאשר צו לגילוי או עיון במסמכים הופר, בידי ביהמ"ש או להאריך את המועד לקיום הצו או מחיקת כתב ההגנה. ההלכה הרווחת הינה כי מאחר ומחיקה שכזו הינה למעשה פסק דין נגד הנתבע, בתי משפט פסקו לא אחת, כי אין מוחקים כתב הגנה אלא במקרים קיצוניים הראויים לכך, והוא במקום שהנתבע פועל בזדון או שהתנהגותו מגלה זלזול חמור בבית המשפט. ואילו במקום שהנתבע פועל בתום-לב אך מתוך חוסר הבנה – ולו ברשלנות – לא ילקה במחיקת כתב ההגנה.

ולנו, המגשרים, חשובה פסיקת כב' השופט שלהלן:

" אין לראות בנתבעות כמי שהפרו את צו הגילוי מתוך זדון ו/או זלזול בהחלטת בית הדין- התנהגות שיש בא להביא למחיקת כתב ההגנה.

הנתבעות מתוך טעות או חוסר הבנה סבורות היו כי כל עוד מתנהל הליך הגישור פטורות הן מביצוע המשך הגילוי, זאת כאשר למעשה חלקם הארי של המסמכים שגולו בתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבעות הועברו כבר לתובעת בין במישרין ובין במסגרת הליך הגישור.

נכונה אכן טענת התובעת כי העובדה שמתנהל הליך גישור בין הצדדים אינה מאיינת את המשך ניהול הליך גילוי המסמכים ההדדי שבין הצדדים." וכך הדבר גם כאשר הצדדים מודים, כי הליך הגישור מתקיים לשביעות רצונם.

הליך הגישור נמשך, ובמקביל מקדמים ביניהם הצדדים גם את ההליכים המקדמיים, אולם בשום מקרה אין לראות בהליך הגישור המתנהל בין הצדדים כגורם הדוחה את מועד ביצוע הליכי הגילוי המקדמיים.

למדנו, איפוא, שהליך גישור שמתנהל אינו מאיין צו של ביהמ"ש (או ביה"ד) לגילוי מסמכים. ובהמשך לכך ניתן אולי להסיק גם, שלמרות הוראת סעיף 79ג (ה) ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 לפיה "(ה)           העביר בית המשפט ענין לגישור, יעכב את ההליכים שלפניו לתקופה שיקבע, ורשאי הוא להאריך את התקופה בהסכמת בעלי הדין", הגישור איננו מעכב שום צו של ביהמ"ש שניתן במקביל להליך גישור שמתנהל.